כתבה נבחרת מגיליון #25

מגן דויד

מאת אריה ליברמן

הדלת נפתחה לאט, היה חם, ובצינת המזגן שנשפכה החוצה הייתה אולי הזמנה, כך הרהר אדם כשנכנס למשרד האדריכלות BELCOR & BAUMONT ARCHITECTURE בפריז. החדר היה גדול ווילונות ירוקים וכבדים כיסו את החלונות. באמצע החדר עמד שולחן מרהיב מעץ מהגוני, בסגנון אמפיר, ומרגליו עלו ספינקסים מכונפים. בקיר הימני עמדה כוננית מעוטרת בפרחי זהב באותו סגנון. "בדיוק כפי שאבא ספר לי", חשב, "זה בדיוק החדר שאליו זומן סבא באפריל 1941".

היה כבר כמעט בוקר, כשאדם גרינברג הרים את ראשו משולחן השרטוטים. נשארו רק שבועיים למועד הגשת התוכנית, על מנת להתקבל לאחת החברות היוקרתיות בפריז. שעות על גבי שעות ישב מול השולחן ושרטט אינסוף סקיצות. "אני חייב לזכות במשרה הזאת, בשביל סבא  דוד ז"ל, כדי להראות להם, להדהים אותם, ושלא ישכחו לעולם את השמות דוד ואדם גרינברג", חשב לעצמו.  בדרך כלל אדם לא התקשה למצוא רעיונות חדשים וליישמם. הפעם, דווקא כשרצה כל כך לזכות במיזם היוקרתי הזה, חש שראשו מרוקן. אמנם היה אביב, ושמי פריז אמורים לפרוס מפה אינסופית של כחול תכלת ולבן על גשרי הסיין, אבל עננים  אפורים וכבדים הורידו גשמים עזים מזה שבועות והקהו את חושיו. הוא הביט אל החלון וראה אלומות אור מרצדות על פני עלי העצים בשדרה. הוא יצא לרחוב. משב רוח צחקק עם העלים והעיפם לכל עבר. אדם הכיר טוב את רחובות פריז בגדה השמאלית, הוא אהב את קצב החיים הצעיר והתוסס, את בתי הקפה הקטנים בכל פינה. הוא התיישב ליד שולחן עגול קטן קרוב לחלון, וצפה מעל הסיין. "קפה וקרואסון שקדים, בבקשה", פנה אל המלצר. שוב חשב על סבו.

דוד גרינברג הגיע לפריז בשלהי שנת 1910 עם מזוודה וכתובת של בן דוד מצד אמו, שלא הכיר אלא רק שמע אודותיו. הוא היה פסנתרן מפורסם, שלאחר אחת מהופעותיו בפריז לא שב לוורשה ונשאר לחיות בעיר האורות. דוד ברח מלבוב לאחר פוגרום. הוא רצה לחיות חיים אחרים, חופשיים, במקום בו יוכל להתבטא בחופשיות, והחשוב יותר – להגשים את חלומו להיות לאדריכל. בהיותו ילד כבר צייר אינספור מבנים שונים ומשונים, טירות, ארמונות, חדרים מיוחדים, גם ערים שלמות. בגיל חמש עשרה צייר את כל מרכז העיר לבוב במדויק.  "פריז היא בירת האומנות והיצירה", חשב, "ואין מקום טוב ממנה ללמוד אדריכלות". דוד למד צרפתית, ולאחר מספר חודשים החל ללמוד בסורבון. הוא סיים בהצטיינות  את לימודיו ואפילו קיבל אות הוקרה מהדיקן . כשפרצה מלחמת עולם הראשונה הוא גויס לצבא הצרפתי ולאחר מספר חודשים נפצע ברגלו הימנית כשחילץ פצוע תחת אש. על כך קיבל את צלב הלוריין, עיטור הגבורה הגבוה ביותר בצרפת. לאחר מספר חדשים, משהחלים, התקבל לעבודה במשרד האדריכלים היוקרתי ביותר בפריז, BELCOR & BAUMONT ARCHITECTURE, בזכות קשריו של האדם שהוא הציל במלחמה. דוד התחתן עם אלזה, אחותו של בן דודו, וחי חיי אושר ויצירה כפי שחלם. עם הזמן ניהל מיזמים גדולים וחשובים.   

בוקר אחד, מנהל החברה לקה בליבו ונפטר. עד מהרה התמנה מנהל חדש, איש צעיר שגדל לאור הערכים של רוח התקופה. הוא היה שמרן ביותר ולא אהב את הרעיונות המתקדמים של דוד. בנוסף הוא היה לאומני בדעותיו והושפע מאוד מהרוחות שנשבו מגרמניה בתחילת שנות השלושים. לחישות ושיחות סתר החלו להתנהל במשרד. יום אחד הבחין דוד שמזכירתו בדקה את ימי היעדרותו במשך השנים וקשרה אותם לחגים יהודיים. בישיבות הנהלה, המנהל הדגיש את חשיבותה של החברה לייצג את צרפת האמיתית, צרפת של הצרפתים, אלה שנולדו בה, במיוחד כשהמפלגה הנאצית בגרמניה מדגישה את חשיבותו של טוהר הגזע. "אדם שלא נולד פה אינו שייך לעם הזה, ולכן אינו יכול לייצג נכונה את רוח העם הצרפתי", היה מכריז כמעט בכל ישיבה. דוד היה שותק, ולאחר מספר שבועות לא הוזמן יותר לישיבות הנהלה ולא קיבל עוד הזמנות למיזמים חדשים. בחמישי באפריל 1941 קראו לו, ללא הודעה מוקדמת, להתייצב בשעה אחד עשרה בחדרו של מנהל החברה. לרגע חשב שזומן בגלל התוכנית ששרטט למבנה החדש שעיריית פריז הזמינה לרגל מאה שנות אדריכלות צרפתית. הדלת נפתחה לאט, היה חם, והוא חש בצינת המאווררים שנשפכה החוצה כשנכנס למשרד. מאחורי שולחן מסיבי ומעוצב להפליא, שמרגליו עלו ספינקסים מכונפים, ישבו ארבע גברים חמורי סבר בגיל העמידה.  בקיר האחורי עמד דיוקנו של המרשל פטן.

"שמך דוד גרינברג?" שאל אותו המנהל בבוטות, ללא הקדמה. "כמובן", ענה דוד כשחיוך קל על פניו. מה, הוא לא מכיר אותי? למה הוא שואל לשמי? משהו כאן לא כשורה, חשב דוד בלבו. "כמה שנים אתה עובד בחברה?" – "עשרים וחמש שנה, כבוד המנהל, אני נמנה בין העובדים הוותיקים". – "אתה צרפתי ?" – "אני צרפתי", השיב דוד בהביטו ישר בעיניו, "צרפתי גאה כמוך". –  "אתה שקרן, אתה לא צרפתי, אתה פליט מפולין שקיבל איכשהו אזרחות צרפתית. היום זה לא היה קורה!". דוד הביט בעיני כל היושבים בחדר שרק שתקו. "אדוני המנהל, צרפתי אני, צרפתי שנלחם עבור צרפת ואף זכיתי בעיטור הגבורה
"LA CROIX DE LA LORRAINE. דוד התהלך בחדר בצליעה: "את פציעתי אני סוחב כל חיי, והיא עדות מוחשית לקורבן שהקרבתי למען צרפת, מולדתי".
"אתה יהודי, דוד גרינברג, אתה לא נמנה בין אלה שראויים לכבודה של צרפת. היו צריכים להחזיר אותך למקום שממנו שבאת, במקרה הטוב, או לאסור אותך. יש הוראות ממשרד הפנים הצרפתי שליהודים אין זכות יותר לעבוד במשרדים שמזוהים עם הרוח הצרפתית, ולכן אני דורש ממך לפנות את שולחנך לאלתר". הוא לקח את השרטוטים שדוד הניח על השולחן, קרע אותם והשליך את הקרעים לפח. דוד נעמד , הביט על המנהל ועל שאר האנשים שישבו שם ושתקו. הוא עזב את החדר בצעדים כבדים, כשדמעות בעיניו.

הרעיון הבזיק באחת במוחו של אדם. הוא זכר שאביו סיפר לו, שסבא הכין העתק של התוכנית שמנהל החברה השמיד לפני שנים רבות. אדם קם ממקומו ומיהר לחזור לביתו. הרי אביו נתן לו ספר על עיצוב, שהיה שייך לסבו. הספר היה כבד וישן, והוא מעולם לא פתח אותו מחשש שיתפורר. הוא טיפס על כיסא, הוריד את הספר בזהירות רבה מהמדף העליון והניחו בעדינות על השולחן. הספר היה גדול, עטוף בנייר חום ועל כריכתו, בכתב קליגרפי, מופיעה הכותרת "אומנות העיצוב בצרפת". אפוף יראה גדולה פתח אדם את הספר והחל לדפדף בו. כשהגיע לפרק "אדריכלות וארמונות", היא כמו חיכתה לו שם: מעטפה חומה ישנה מוכמנת בין הדפים, ועליה כתוב "מאה שנה לאדריכלות בפריז". אצבעותיו של אדם רעדו מהתרגשות. במעטפה היו מספר דפים צהובים ועליהם שרטוטים שונים, מטושטשים, אבל מספיק ברורים לקריאה. הוא קירב את השולחן אל החלון, כי פחד שאור ישיר יפגע בדפים, והתבונן בהם ארוכות. ואז ידע: הוא ישתמש בתוכנית של סבו כבסיס ויתאים אותה לעידן של היום. השמש שקעה וזרחה השכם והערב, עד שאדם הרים את ראשו מהשולחן, אסף את שרטוטיו והכניסם לתיקיה מהודרת. עצב ושמחה גם יחד התהלכו בנשמתו.

בעיתון LE MONDE  נכתב בשישי באפריל 1991: "ראש עיריית פריז פתח בחגיגיות את מרכז העיצוב הצרפתי, אתמול בשעה אחת עשרה בבוקר. האדריכל המבריק, מר אדם גרינברג, יצר מבנה מיוחד במינו שידע לחבר בין צורות חדישות וגם קלאסיות, על בסיס של משולשים שמתמזגים בהרמוניה מושלמת. ממד נוסף ומדהים, שניתן לראות רק כשמביטים מלמעלה, הוא שמכלול הצורות יוצרות מגן דויד".

 

עבור לתוכן העמוד